בתחת שלי

ארכיון הקטגוריה בתחת שלי

1.
ביום שישי האחרון הלכתי לכנס היסוד של ארגון העיתונאים החדש שהתקיים בתל אביב, וחטפתי את הדיכאון של החיים.

בסוף הכנס, אחרי שורה לא קצרה של עיתונאים שעלו ודיברו, עלה לבמה אדם מבוגר, נמוך, לבוש ברישול משהו. זה היה אלכס ליבק. באופן שנראה כמו ספונטני, ליבק פתח את סוגרי ליבו. בנאום אסוסיאטיבי וקצר מאוד, הוא חשף מספרים, סיפר שלאורך כל הקריירה שלו כצלם עיתונות – שזיכתה אותו בפרס ישראל – לא זכה לעבור משכורת חודשית של 10 אלף שקל ברוטו, ונתן עוד כמה מספרים מבהילים. ובעיקר, ליבק שימש בגופו מעין תחזית חיה למה שבסבירות גבוהה יהיה גם מנת חלקי בעוד עשור מהיום (אם להיות אופטימי, זה יכול לקרות הרבה קודם), אם אחליט להישאר במקצוע.

ליתר דיוק, הדברים הכנים של ליבק היו כל כך מבהילים, שממש הרגשתי כאילו מישהו הדליק איזה שלט מהבהב וקולני בתוך המוח שלי, שמאז לא חדל לצעוק עלי – אקזיט! תמצא דרך לאקזיט, ומהר!

2.
אני לא באמת חושב שההתאגדות החדשה יכולה, ולכן גם לא תצליח, לשנות את המצב הזו מיסודו. היא לא תהפוך את העתיד המקצועי שלי כעיתונאי למבטיח, או מובטח. שום דבר לא יצליח לעשות את זה בעולם שבו העיתונות היומית המודפסת נמצאת במגמת ירידה לטובת מדיות אחרות. זה לא הולך לקרות.
ההתארגנות הזו אולי – בדגש על אולי, ממש ממש בדגש על אולי – תצליח לשנות במשהו את שיטות ההעסקה הפסולות שיש שבענף הזה, שכגע הן בכל מקרה לא מנת חלקי, למזלי. המשכורות בכלכליסט הן גבוהות יחסית לענף, לפחות ככל הידוע לי, אם כי כולנו היינו שמחים להשתכר יותר, כי אנחנו באמת ובתמים עובדים קשה בשביל לייצר מוצר איכותי כל יום. אבל סולידריות זה דבר חשוב, אז הלכתי לכינוס, ואני שמח שהלכתי ואני אשמח אם ההתארגנות תגדל ותשגשג גם אם הישגה היחיד יהיה בסופו של דבר הגדלת הסולידריות.
ובכל זאת, מובן לי היטב שאם אבחר להישאר במקצוע הזה, הרי שבעוד עשר שנים או פחות, כשאהיה בסביבות גיל 40, וכבר אהיה יקר מדי באופן משמעותי למערכת, הביטחון התעסוקתי השברירי שלי יתנפץ אל קרקע המציאות. את השברים יאסוף איזה בחור אחד, כשרוני, חרוץ ונמרץ, כנראה גם בלי ילדים, שיידע לעשות את העבודה שלי טוב ממני, ובשליש מהמשכורת. אין לי שום ספק שזו התחזית לגבי. אני לא מוצא סימנים רבים שמעידים אחרת. זה לא קשור בכלל לעיתון הספציפי שאני עובד בו, ומרגיש בו מצוין ונהנה ממה שהוא מציע לי, במישורים רבים. זה קשור לענף בכללותו, והוא אינו מבשר טובות.

3.
וכאן ילדוש נכנס לתמונה, וכל אח או אחות פוטנציאליים שלו. אבא שלו אמור לפרנס אותו, לדאוג לכל צרכיו. איך אבא שלו יעשה את זה בגיל 40 כשיוחלף? האם לא עדיף לילדוש שאבא שלו יתחיל לתכנן את האקזיט כבר עכשיו? האם לא עדיף לילדוש שכבר עתה אבא שלו יחליף מקצוע, למקום שבו העתיד התעסוקתי יציב יותר, גם אם מכניס פחות?
אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו, והחיים הם הימור אחד גדול בכל מקרה. וממילא, אין לי מושג מה עוד אני יודע לעשות מלבד מה שאני עושה. וממילא בשוק העבודה הישראלי המודרני, לפחות במגזר הפרטי, אין ביטחון תעסוקתי בשום מקום. כולנו עלים נידפים ברוח, ניתנים לקימוט והשלכה לסל האשפה בהבל פה של מישהו. קיומנו המקצועי הוא בגדר הטעות הסטטיסטית שיכולה להתהפך על ראשנו בכל עת. פלא שאני מפחד לקחת משכנתא ל-25 שנה.

4.
תוך כדי כתיבה נזכרתי שפעם כבר כתבתי דברים דומים, שאפילו התפרסמו ברבים, הנה כך:

אני פרזיט. הוריי חינכו אותי לעצמאות, ויצאתי פרזיט. אני פרזיט כי אין לי ברירה אם אני רוצה לשרוד. בעוד שבועיים אהיה בן 31, נשוי עם ילד בן שנה וחמישה חודשים, ובכל זאת פרזיט. זה שבע שנים אני חי בדירה של אבא שלי בירושלים. זה שבע שנים אבא שלי משלם משכנתה על הדירה שלו בפתח תקווה ולא מקבל שכירות על הדירה שלו בירושלים, שהיתה שייכת לסבתי המנוחה, כי אני התנחלתי לו בדירה.
אני חי עם התחושה הלא נעימה הזו מדי יום. קם איתה בבוקר, הולך לישון איתה בלילה. ולא נעים לי, לא נעים לי בכלל, ואין לי ברירה.
אין לי ברירה כי אני יודע שבשביל לקנות דירת 4 חדרים בסיסית – לא בתל אביב חלילה, אלא באחת מערי הלוויין – אני צריך משכנתה של יותר ממיליון שקל. ובשביל משכנתה כזו אני צריך להתחייב לשלם לבנק כ־6,000 שקל מדי חודש במשך 25 שנה לפחות. 6,000 שקל במשך 300 חודשים. וזו בריכה שאני פוחד לקפוץ אליה, כי אין שום ביטחון בעולם שאוכל לשלם כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן.
וזו השורה התחתונה והאומללה של מחאת האוהלים. בדיוק כמו בקוטג', מובן מאליו שגם מצוקת הדיור היא רק חלק מבעיה רחבה יותר. שורש הבעיה הזו נעוץ ככל הנראה בעובדה שאף שאני צעיר ומוכשר, והספקתי להשקיע את הוני ומרצי ברכישת השכלה, מבנה שוק העבודה במשק הישראלי ב־2011 אינו מקנה לי שום ביטחון תעסוקתי. אף שאני אוהב את עבודתי מאוד, אין איש שערב לי שאמשיך לעשות אותה במשך 25 שנה, ודאי שלא ברמת השכר הנוכחית. ביום מן הימים, נאמר עוד עשור, אהיה מבוגר מדי ויקר מדי. ואז יגיע בחור צעיר, נמרץ ומוכשר. וזול. אני אוחלף, והמשכנתה תישאר.

סליחה על הבעבוע. פשוט אפקט ליבק רובץ לי על הנשמה מאז יום שישי והייתי חייב לשתף בזה מישהו.
לילה טוב.

(אחרי שכתבתי את הטקסט הזה, נתתי לפוזי לקרוא. היא סיימה, הרימה גבה והמשיכה הלאה. אז החלטתי שזה לא מספיק טוב לעיתון. קריאה נעימה)

1. מנואל
על מה חשב פרופ' מנואל טרכטנברג כשישב בגפו בחדר העבודה שלו לפני שמונה שבועות וליטש ליטושים אחרונים את סעיפי המלצות הוועדה לשינוי כיוון כלכלי-חברתי? האם שמע באוזניו את משק כנפי ההיסטוריה? או שמא דמיין את תגובות הפוליטיקאים? האם חשב שהציבור הישראלי עבר שינוי תודעתי כה עמוק שאין מנוס משינוי דומה בשיטה עצמה? האם חשב שאחרי שיגיש את המלצותיו לראש הממשלה, יקרא זה האחרון לאהוד ברק, לאלי ישי, למשה גפני. האם דמיין כיצד נתניהו ידפוק על השולחן ויכריז בפניהם, בפרץ מנהיגות שכמותו לא ידע, שזהו זה – עד כאן. הציבור נקעה נפשו, הגיעה העת לשינוי, והגיע הזמן שיפנימו זאת כמותו. וכשחשב כל זאת, האם הפרופסור חייך בינו לבין עצמו בסיפוק?

2. אהוד
על מה חשב אהוד ברק כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'זה לא מספיק, צריך להגדיל את מסגרת התקציב. צריך לתת יותר לציבור הישראלי'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שרוצים ליצור מדרגת מס נוספת לעשירים. אין סיבה שלא אתן כתף למאמץ הלאומי'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לקיצוץ בתקציב הביטחון היא המלצה ראויה מאין כמותה. פייר, אם הייתי חושב על זה בעצמי, הייתי מציע את זה לראש הממשלה כבר מזמן'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על הספה, הרים את הרגליים על שולחן העץ, הדליק את הטלוויזיה ואז נזכר בצער שלא הביא משהו קר לשתות מהמטבח.

3. אלי
על מה חשב אלי ישי כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'הנה, סוף כל סוף מישהו שם לב שאם הציבור החרדי היה נושא יותר בנטל, לכולם היה קל יותר, ואיכות החיים של החרדים עצמם היתה משתפרת. כבוד למנואל'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שמישהו מציע לחתוך את הקצבאות בהדרגה לתלמידי הישיבות. באמת אין סיבה שכולם ימשיכו ללימודים תורניים גבוהים. בתכל'ס לא כולם עילויים גדולים'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לתת לחרדים פטור מהשירות הצבאי ובכך לאפשר להם להצטרף לשוק העבודה היא המלצה גאונית. לו הייתי מבין זאת בעצמי, כבר הייתי מאשר אותה בממשלה לפני חודשים במקום לאיים במשבר קואליציוני'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על השולחן, שלח יד לסדר את הכיפה על הראש, הוציא מהמגירה את טיוטת דו"ח מבקר המדינה על השריפה בכרמל ואז נזכר בצער ששכח לצלצל לעו"ד אסף פוזנר לבדוק אם שמע משהו חדש.

4. בנימין
על מה חשב בנימין נתניהו כשמינה את ועדת טרכטנברג? על מה חשב נתניהו כשקיבל לידיו את המלצות הוועדה שבעה שבועות לאחר מכן? על מה חשב ראש הממשלה ב-8 השבועות שחלפו מאז? האם חשב 'אסור לי לאשר את ההמלצות בממשלה בפזיזות. זה עניין רציני, קיומי, אחראי. אני חייב לגלות מנהיגות, שליחות, אחריות. זהו רגע דרמטי, מכונן, היסטורי. חבל לתת לו לחלוף. כדאי למשוך אותו לנצח'. על מה חשב ראש הממשלה כשהבטיח לאשר את הדו"ח במקשה אחת, ומיד לאחר מכן פיצל אותו לרסיסים קטנטנים, נוחים למסמוס, לקרקוס, לפספוס. האם חשב לעצמו 'הכי טוב ככה. זה הכי דמוקרטי. ככה כל אחד יוכל להוציא משהו מהדו"ח ולשים בצד. למען עתיד ילדינו, למען ביטחון נכדינו, למען המחאה של נינינו". ואולי סתם הניח את ההמלצות על שולחן הגינה, לגם מן הלימונדה, ואז אחז בחזרה בביוגרפיה של הרצל, סידר את משקפיו על חוטמו, ומיד שקע בתנומה עמוקה ושלווה.

5. ישראל
על מה חשבנו כשנטענו אוהלים בשדרות רוטשילד וברחבי הערים. על מה חשבנו כשיצאנו שבת אחרי שבת לכיכרות ודרשנו בצעקות צדק חברתי. האם חשבנו 'זהו, עכשיו בטוח משהו יקרה. לא יכול להיות שהם יתעלמו מכל כך הרבה מאיתנו'. ואולי חשבנו לעצמנו, 'יחד יש לנו כוח שאי אפשר לעצור. זהו, שינינו את התודעה, נשנה גם את המציאות, נראה מי יתעסק איתנו עכשיו'. ואולי הרהרנו, 'מעניין אם השארנו את הגז פתוח'.
על מה אנחנו חושבים עכשיו, כשאנחנו לא יוצאים לרחובות? על מה אנחנו חושבים היום, אחרי שראינו, אחרי שידענו טעמה של תקווה. האם אנחנו חושבים, 'הכי רחוק שהצלחנו להגיע הוא הקמת ועדה עם כוונות טובות והמלצות לא מזיקות שאפילו אותן אין סיכוי לממש. אולי כדאי שנקפל את הציפיות בחזרה לקופסה, ונרכין את הראש בפני השיטה'. האם אנחנו חושבים, 'אי אפשר לנצח את השיטה, מוטב להיכנע לה. מוטב לא לצפות, ולא להתאכזב. לחזור לקיום כנוע תחת פקידים אטומים מדי, אנשי עסקים חופשיים מדי ופוליטיקאים עלובים למדי'.
ואולי אנחנו סתם מחכים לאיזו ילדה חדשה – איילה, שירה או אביגיל – שתסחף אותנו אחריה ותיקח אותנו שוב אל הרחובות. שתהיה לנו עמוד העשן לפני המחנה, כי לבד אנחנו לא מצליחים להקים את עצמנו מהספה אחרי עוד יום עבודה ארוך, כשהילדים סוף כל סוף הלכו לישון, ואוטוטו חוזר האח הגדול לחיינו.

6. אלון
על מה יחשוב הבן שלי בעוד שלושים שנה, כשיבין שאבא שלו לא עשה את הכל בשביל להבטיח לו עתיד ראוי. האם ידון אותי לכף חובה? האם יחשוב 'זה לא תמיד היה ביכולתך, אבא. אבל היה קיץ אחד, כשעוד הייתי תינוק קטן, שלרגע הכוח עבר מהמעטים בחזרה לרשות הרבים. אז, ברגע ההוא אבא, נחלת את הכישלון החרוץ ביותר שלך. אז, כשהציבור חזר להיות הריבון על חייו, לא הצלחת להכניע את השיטה. יכולת לשנות את העתיד שלי, אבא, אבל לא היית מוכן לעשות בשביל זה את הכל. השתכרת מהר מדי מהכוח שלך, האמנת יותר מדי שבלי שינוי של השיטה הפוליטית תוכל להשפיע על משהו, נרדמת מוקדם מדי בשמירה כשניסית לחזור לחיים שלך בתקווה שהאפקט של הקיץ יעשה את שלו, ולבסוף נתת לשיטה לנצח.

המרה

אירוניה

אתמול התפרסמה בעיתון שמעסיק אותי כתבה שנוגעת לנושא שקרוב ללבי, תחת הכותרת המבריקה (קרדיט: אמיר זיו) "עובדים יותר, מרוויחים פחות, מתוסכלים לגמרי". אני לא יודע מי זו יונית נפתלי, אבל אני אתן הפעם למלים שלה (מתוך הכתבה שלה), לדבר במקומי.
לפתיחה, הנה כמה נתונים:

כמעט מחצית מהעובדים בישראל, 47%, מדווחים כי הם מתקשים לתפקד במשפחה בגלל מחויבויות בעבודה, ו-30% מתוסכלים מכך שאינם מתראים מספיק עם בני או בנות זוגם – כך התברר בסקר החברתי האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). בהתחשב בכך שהישראלי הממוצע עובד יותר מ-43 שעות שבועיות, לעומת 35-32 שעות במדינות במערב אירופה, המרמור אינו מפתיע במיוחד.

לפרוטוקול – אני עובד יותר מ-43 שעות שבועיות. הרבה יותר. למעשה, אם לוקחים בחשבון את כל השעות שאני נמצא בכביש (בין שעתיים לשלוש כל יום), זה יוצא ממש ממש הרבה יותר. אבל למה להתלונן?

לדברי מלי אלקובי, מנכ"לית דינמיקס – איזון בין עבודה לחיים פרטיים, יש קשר הדוק בין הדירוג הנמוך של ישראל במדד התחרותיות לנתוני הלמ"ס: "תחושה קשה וגורפת של היעדר איזון בין עבודה למשפחה היא גורם מוכר וידוע הפוגע בהצלחה של הארגון. מחקרים מראים שדווקא ארגונים שעובדיהם דיווחו על שביעות רצון מהזמן המוקדש למשפחה היו בעלי תפוקה גדולה יותר".

והנה עוד תובנה:

אחרי 9-8 שעות עבודה רמת התפוקה פשוט יורדת. כאשר הזמן בעבודה אינו מוגבל, והעובדים לא יודעים מתי בדיוק יגיעו הביתה, יש להם נטייה 'למרוח' את הזמן. יש כמובן גם עניין של שחיקה מתמשכת שנוצרת מהאינטנסיביות של שעות עבודה ארוכות. השחיקה פוגעת בתפוקה ומובילה לתחלופה גבוהה של עובדים. אבל מעבר לכל ההסברים לאיך זה קורה, יש נתונים חד־משמעיים על רמת יצרנות גבוהה הרבה יותר בארגונים שבהם יום העבודה אינו גולש מעבר לשעות סבירות.

ועוד כמה מספרים:

בארגונים שהתחייבו למדיניות ניהול ידידותית למשפחה התגלה כי לא רק העובדים נהנים: שיעור התחלופה בארגונים כאלה יורד באופן דרסטי, מכ־20% ל־3%; ההיעדרויות וימי המחלה פוחתים בכ-60%; והפריון עולה ב־30%-40%.

והצעה לסיום:

אלקובי מייעצת לתת לעובדים שליטה גדולה יותר על הזמן: "צעדים ראשונים יהיו לאפשר עבודה מהבית, לאפשר גמישות בשעות הכניסה והיציאה של העובדים, ולעודד יום אחד שבו נהוג לצאת הביתה מוקדם. את הצעדים האלה צריך לגבות בסדרה של שיפורים באופן הניהול, כדי להבטיח שזמן העבודה ינוצל באופן היעיל ביותר, וה'הכרח' בימי עבודה ארוכים ייעלם".

על הקו

תשע בבוקר. קם אדם בבוקר והלך לעבודה. את הילד שלו הוא ראה בקושי חצי שעה, בין המקלחת למטבח. עכשיו הוא יורד בירידות מירושלים. הדרך ארוכה ומפותלת. עוד מעט יגיע לפאתי תל אביב. ואז יזדחל. ויזדחל. אנשים טיפשים ברדיו יתחלפו אחד בשני. הוא ימשיך להזדחל ולהזדחל. הם יצפרו, ויחתכו, ויבלמו ולא ישתלבו כמו שצריך. והוא יזדחל. כמה שהוא יזדחל. ברמזור האחרון לפני העבודה שלו מישהו יחתוך אותו והוא כמעט יכנס בעמוד החשמל שעל המדרכה. ממש בכניסה לחניון של הבניין הוא ייתקל בפקק נוסף, אחרון, אבסורדי להכעיס. אנשים טיפשים שלא מבינים מה טוב להם יקיפו אותו מכל הכיוונים. הוא יקלל בשקט.

דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב. השעה כבר שתיים. היום מתחיל לסגור עליו. עם האישה הוא עוד לא הספיק לדבר. הילד אצל המטפלת. הוא יראה אותו שוב רק מחר בבוקר, שוב רק לחצי שעה. דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב. עוד ישיבה. עוד החלטה. עוד ישיבה. עוד החלטה. השעה כבר חמש, היום רחוק מסיום. דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב.

דברים שממש עדיף לא לכתוב. הוא מקלל בשקט.

שמונה בערב, הלילה יורד והאדם יוצא מהעבודה. הוא נכנס לאוטו. אין דלק. עוד עיכוב של עשר דקות. ושוב ירד האוויר בצמיגים. עיכוב של עוד חמש דקות. הוא עולה על הכביש המהיר. הכביש המהיר לא מהיר גם בערב. פקק. הוא שוב מזדחל. מתישהו משתחרר. טלפונים. חם נורא. בחוץ, בפנים, בכל מקום חם נורא. עוד טלפונים. בחורות מאנפפות ברדיו משדרות מוסיקה גרועה. הדרך הזו היא אין סופית. פתאום עוד פקק. ריבונו של עולם, פתאום עוד פקק. הוא שוב מזדחל. עשרים דקות תמימות הוא מזדחל. הוא מקלל בשקט בחלל הסגור של המכונית.

לבסוף אדם מגיע הביתה. תשע וחצי בערב. הוא זורק את הדברים בשקט על הרצפה בכניסה. חם נורא. מוריד את הבגדים. נכנס על קצות האצבעות אל חדרו של הילד. הילד ישן כמו מלאך. עיניו של האדם מתרגלות לאט לחושך. הוא לא טעה, הילד שלו ישן כמו מלאך. מחר יחייך לו בבוקר חיוך מתוק שכולו אומר "אבא שלי – אבא שלי – התגעגעתי אליך". האדם נאנח. משעין את הראש על מעקה המיטה הקטנה. משהו בפנים זועק בו. זועק לו "זה לא בסדר כל זה, לא יכול להיות שכל זה בסדר. זה לא יכול להיות". הילד שלו ישן. עיניו עצומות. האדם רוצה לנשק אותו ביד בזהירות, אבל הוא פוחד פן הילד יתעורר. אז הוא מסתכל עליו בשקט ולא נוגע. הוא מקלל בלי קול.

« פוסטים ישנים יותר

Switch to our mobile site